zofim.org.il
  
 


 
תמונה של השבט
מרכז ההכנה לטיולים דף הבית » מרכז ההדרכה הוירטואלי » מרכז ההכנה לטיולים » מאגר מידע לטיולים » עיירות הפיתוח בנגב

מאפייני הפריט
נושא הפריט: הסטוריה
אזור: הנגב

דירוג הגולשים
הפעילות טרם דורגה על-ידי הגולשים
דרג/י את הפעילות

שימושי

טיפ: ניתן בתחילת ההדרכה להשמיע את השיר של מאיר אריאל ודיוויד ברוזה "בצהריי היום" המעביר את התחושה המשתררת ביום קיץ חם בעיירת פיתוח ממוצעת בנגב.

עיירות הפיתוח הינן במקור המצאה אירופאית. ערים שלמות נחרבו במלחמת העולם השנייה, ואחריה אירופה הייתה במצב כלכלי מאוד ירוד. ההחלטה הייתה לקחת את ניצולי הערים שנחרבו וליישב אותם במקומות חדשים. בנו מדרג של עיירות שיש ביניהן יחסי גומלין ותשתית להתחלה חדשה שתניב מקורות פרנסה מהר מאוד. עיירות פיתוח אלה קיבלו תמיכה ענקית וסבסוד רב עד שהפכו עצמאיות לחלוטין.

את אותו עיקרון ניסו ליישם בארץ ישראל בשנות החמישים, בתקופת העליות הגדולות. בשנים 1948-1952 הייתה עלייה ענקית, שבמהלכה האוכלוסייה בישראל הכפילה את עצמה מ- 600,000 יהודים ל- 1.3 מיליון. היה צורך לקלוט וליישב את כל העולים הללו, והשאיפה של השלטונות בארץ הייתה לפזר את האוכלוסייה ולא לרכזה בערים במרכז הארץ. יש לציין שבאותה תקופה קופת המדינה הייתה ריקה וכל מוסדותיה עדיין לא היו מאורגנים, לא הייתה חלוקת תפקידים ברורה. בנוסף לכך, לא הייתה לממסד היכרות עם התרבות ועם המנטאליות של העולים החדשים (שהיו יוצאי ארצות האסלאם וצפון אפריקה). היה פער חברתי גדול בין העולים-הותיקים מאירופה לבין העולים החדשים הללו. העולים עצמם עלו מתוך מצוקה, הם חשו מאוימים בארצות המולדת שלהם וברחו לארץ ישראל. עיירות הפיתוח היו מעין ניסוי - תוך כדי ההתיישבות ניסו ללמוד ולתקן. כיוון שלא הייתה תשתית לבנייה והזמן היה מאוד קצר, שוכנו בתחילה העולים במעברות (מעברה היא מושג שתבע לוי אשכול שמשמעו - שכונת מעבר). שכונת מעבר זו אמורה להוות ציון דרך בדרך ליישוב קבע עם כל התשתיות המסודרות שצריך לעשות. המעברה הייתה מורכבת מפחונים, אוהלים וצריפים. למעשה, העולים יושבו במקום ללא תשתית לפרנסה, חינוך, בריאות או תרבות. כיוון שגם לא הייתה עבודה, הם החלו לעשות עבודות יזומות: סלילת כבישים, נטיעת עצים, בניית בתים וכדומה.

נימוקים לאומיים לייסודן של ערי הפיתוח

 

א.

אחד הנימוקים המרכזיים ברמה הלאומית, לייסודן של ערי הפיתוח היה הצורך, להוכיח בעליל את ריבונותה של המדינה הצעירה על חבלי הארץ הבלתי מיושבים. בהקמת נקודות יישוב חדשות בכל אתר ואתר היה, משום המשך המגמה של ההתיישבות בכל רחבי הארץ כפי שנקבע מאז, ראשיתה של ההתיישבות החלוצית במאה שעברה. אלא, שלאחר קום המדינה נוסף גם נימוק חדש, שניתן לכנותו בשם "מיצוי הריבונות ."

 

ב.

נימוק נוסף ומקובל ברבים הוא הצורך בהשגת היעד של פיזור האוכלוסייה. אלא, שנימוק זה כשלעצמו טעון הסבר. יש המעגנים את היעד של פיזור האוכלוסייה בשיקולים ביטחוניים. מחד, קיים הרצון להקטין את היקף האוכלוסייה המסתבנת בפגיעה המונית בריכוזי האוכלוסייה הגדולים, ומאידך, קיים הצורך להחזיק אוכלוסייה בחבלי הארץ המרוחקים כדי לגייסה במהירות להגנת הגבולות בעתות סבנה. לעומת זאת, ישנם אחרים המעגנים את יעד פיזור האוכלוסייה בצרכים כלכליים או יישוביים .

 

ג.

המצדדים בפיזור האוכלוסייה מתוך צרכים כלכליים, מנמקים את ייסודן של הערים החדשות, בצורך לנצל את המשאבים הכלכליים המצויים בדרום הארץ ובצפונה. בדרום, דובר בעיקר על הצורך להפנות כוח-אדם לניצול חומרי הגלם והמחצבים, ואילו, בצפון דובר בעיקר על, ניצול משאבי התיור והנופש. בשני האזורים גם יחד, הופנה בעבר כוח-אדם עירוני לסיוע בענפי החקלאות השוני ובעיקר בעונות הבוערות. כיום, מועסק חלק ניכר מכוח העבודה בערי הפיתוח, בעיבוד תעשייתי של מוצרי חקלאות מן החי והצומח .

 

ד.

המצדדים בפיזור האוכלוסייה מתוך צרכים יישוביים, הדגישו את הצורך ללוות את הסקטור הכפרי בישובים עירוניים בינוניים, והקטנים אשר יספקו לתושבי הכפרים את השירותים המסחריים והציבוריים הנחוצים. בזכות ערים חדשות אלו, נוצרה מערכת עירונית מדורגת. במערכת ערים זו, יכול תושב חבלי הפיתוח למצוא את צרכיו הבסיסיים בעיר הקטנה והסמוכה ונסיעותיו לעיר הגדולה והרחוקה מצטמצמות לקניית סחורות ושירותים, בעלי סף כניסה גבוה.

 

ה.

נימוק נוסף לפיזור האוכלוסייה, התבטא ביעד של מניעת ריכוז האוכלוסייה בערים הגדולות. המשך ציפוף האוכלוסייה בערים אלו, הוערך על ידי המתכננים כגורם שיביא להתפתחות מהירה של חסרונות לגודל-עיר, כדוגמה עליית מחירי קרקעות, צפיפות תנועה בכבישים ועוד.

 

קצת על כל אחת מעיירות הפיתוח

 

בנגב הוקמו 3 עיירות פיתוח: ירוחם, דימונה ומצפה רמון. הן הוקמו ללא תיאום, ללא תכנון, וללא קשרי גומלין ביניהן או חלוקת תפקידים מסוימת.

ירוחם הוקמה בשנת 1951 על ידי קבוצת כורים שהגיעו מרומניה. אלה שאפו להמשיך לעבוד במקצוע אותו רכשו (בכרייה) במכתשי רמון. מאוד מהר הם גילו שהמכתש לא יכול לספק תעסוקה לכל העיירה, ושכרייה ממנו אינה כלכלית מספיק בשביל להחזיק עיר שלמה.

שם המקום בתחילה היה תל-ירוחם, אשר השתנה לכפר ירוחם, ולבסוף נבחר השם הסופי: ירוחם בלבד. בשנת 1966 בנו את המפעל הראשון בירוחם. המשכורות היו מאוד נמוכות, ולא היה כסף להשקעה בטיפוח הילדים או בתרבות הפנאי. נוצר מרמור רב ותסכול חברתי. בשנות השמונים האבטלה בירוחם הגיעה ל- 40%, תושבי העיירה נסעו להפגנות בירושלים ושם העיירה עלה למודעות ציבורית.

לקראת סוף שנות השמונים נוצר שינוי מהותי בתפיסת התושבים, שבמקום להתלונן על קיפוח, עליהם ליטול יוזמה מקומית ולהתפתח מבפנים. בראשות מוטי אביסרור, החלה תוכנית "כל אחד יכול" בה ניתנה תמיכה רבה לתלמידים, ואחוז התלמידים הזכאים לבגרות עלה מ- 15% בני נוער זכאים לבגרות ל- 60% (כשהממוצע הארצי עומד על 40% מבני הנוער הזכאים לבגרות).

לדימונה עברה סיפור דומה, היא כבר בעלת 40,000 תושבים, מוגדרת על פי חוק כעיר אך היחס הממשלתי אליה הוא כשל עיירת פיתוח נתמכת. דימונה הוקמה במיקומה הספציפי בגלל הקרבה למפעלי הפוספטים, למכתש הגדול ולמכתש הקטן, והייתה תקווה שתהווה מוקד תעשייתי ותיירותי כאחד.

למצפה רמון סיפור מעט שונה. היא הוקמה בשנת 1956 על ידי קבוצה שבראשה עמד חגי אבריאל (ממקימי קיבוץ שדה בוקר). שאיפת קבוצה זו הייתה לקום כתאגיד שיתופי (קואופרטיב) תעשייתי, כשמכתש רמון היווה את המוקד שהם שאפו לנצל לצורכי כרייה ותעשייה. הקואופרטיב נכשל משום שהשינוע של החומרים שנכרו למרכז לא כיסה את העלות ולא הניב רווחים, ובסוף שנות החמישים מצפה רמון הייתה על סף סגירה. אז הוכרזה על ידי הממשלה כעיירת פיתוח.

במצפה רמון נוצר שינוי תפיסה (בניגוד לירוחם שנשארה בתפישה של עיירה תעשייתית), והיא פנתה לשוק התיירות. מכתש רמון הוכרז כשמורת טבע שאסור לכרות ממנה חומרי גלם, על מנת לשמר אותו כתופעת טבע ייחודית, ומצפה רמון מנסה להתפתח בתחומי הבילוי, התרבות, הטיולים, האומנות, ריפוי ובריאות הוליסטיים וכיוצא באלה.

במצפה רמון חיים כיום כ- 5,000 תושבים, מתוכם כ- 50% מהעלייה מרוסיה. למועצה המקומית יש שאיפה להגדיל את האוכלוסייה ל- 10,000 תושבים.

עיירות הפיתוח מקבלות תקציבים מהממשלה ובעיקר עוברות שינוי תפיסתי חשוב: שהמנהיגות והעזרה צריכים לבוא מבפנים, מתוך יוזמות מקומיות, ושאין להסתמך רק על כוחות חיצוניים.

עיירות פיתוח נוספות (לא בנגב):

 

קריית מלאכי

הסיבה הראשונית להבאת עולים למקום, נבעה מלחץ שהופעל על ידי תושבים אלו, לשכן עולים בקרבת יישוביהם, נבעה מהבנתם כי, יוכלו לסייע בקליטת העולים, בספקם מקומות עבודה בחקלאות. העולים הראשונים הובאו למקום בשנת 1950, ושוכנו במעברת אוהלים זמנית שהוקמה על שרידי מחנה בריטי נטוש. בלחץ גלי העלייה, גדל מחנה האוהלים במקום עד כדי 300 משפחות שכללו כ 1970 נפש. עד שנת 1952, הועברו רוב המתיישבים לצריפים ואז גם הוחל בהקמת ישוב קבע בצורה של בתים דו-משפחתיים עם משקי עזר. מעמדה של קריית-מלאכי, כרשות מקומית עצמאית ניתן לה בשנת 1958, ועד שנת 1961, כבר גרו בישוב כ 4600 נפש.

 

שדרות

 שדרות היא דוגמה לעיירה שנוסדה, שלא לפי תכנון מראש. ראשוני העולים, הגיעו

למקום כבר בשנת 1951 והתיישבו במעברה בשם: "דורות - גבים". יישובם של העולים במקום זה,

נעשתה מתוך מטרה כפולה :

א. לספק לעולים תעסוקה בקיבוצים שבסביבה .

ב. לסייע בהגדלת התפוקה החקלאית עבור האוכלוסייה הגדלה של המדינה החדשה .

בבנייתה של שדרות כישוב קבע, חצי-כפרי עם בתים דו-משפחתיים ומשקי עזר, הוחל, רק

בשנת 1955 בלחצם של כ-1000 תושבים שגרו במקום. שדרות, זכתה למעמד של מועצה

מקומית עצמאית בשנת 1958 ועד 1961 הגיעה אוכלוסייתה לכדי 35,סס נפש .

 

אופקים

ראשוני העולים שנשלחו להתיישב באופקים הגיעו למקום בשנת 1953. בראשונה,

התיישבו העולים בחוות מגדה במקום בו נמצא היום, מפעל "עוף הנגב". מתיישבים אלו,

הועסקו ככוח עזר בעבודות חקלאיות במושבים ובנטיעות של אגבת היזאל. אולם, במקרה של

אופקים בניגוד למקרה של שדרות, מעברם של המתיישבים לישוב קבע נעשה על-פי תוכנית

שהוכנה מראש. את ישוב הקבע המצוי באתר הנוכחי של העיר, החלו להקים בשנת 1955, מתוך

מטרה שישמש מרכז שירותים לישובים הכפריים שבסביבה. בסוף אותה שנה, מנתה אוכלוסיית

אופקים כ-600 נפש. ואילו, במפקד שנערך בשנת 1961, נמצאו כבר בישוב כ,-4600 נפש. אופקים

זכתה למעמד של מועצה מקומית עצמאית בשנת 1957 .

קריית גת

בהקמתה של קריית גת הוחל בשנת 1954, מתוך מטרה לבססה כעיר שדה מרכזית

לחבל לכיש, לפי תכנון אזורי כולל. העיר נועדה לשמש כמרכז אדימינסטרטיבי, תעשייתי,

מסחרי ותרבותי לישובים החקלאיים שבחבל. ההתיישבות למעשה, החלה רק בינואר 1956,

כשגל המתיישבים הראשון מונה כ-1800 נפש. בשנת 1958, זכתה קריית גת למעמד של מועצה

מקומית עצמאית, ובשנת 1972 עלתה למעמד של עיר. הישוב נהנה מגידול אוכלוסין מהיר. ועד

שנת 1961, התיישבו במקום כ-10000 נפש.

 

נתיבות

אף על פי שמיקומה של נתיבות נמצא כמתאים למיקום עיר שדה מרכזית על פי תוכנית שרון משנת 1951, נדחתה הקמתה של העיר עד שנת 1956, בגלל חילוקי דעות בין המתכננים, לבין הוועדה לשמירת קרקע חקלאית . ההחלטה על תחילת ההתיישבות, זורזה בין השאר בעקבות לחצם של תושבי המועצה האזורית עיזתה, אשר ביקשו להקים בקרבתם עיר לאספקת שירותים מסחריים וציבוריים. נתיבות הוכרה כמועצה מקומית עצמאית בשנת 1960.

ושנה לאחר מכן, הגיעה אוכלוסייתה לכדי כ 2900 נפש.

 

ערד

ערד היא עיר יוצאת דופן בין תשעת הישובים הכלולים בספר זה. בעוד ששאר הערים אוכלסו על ידי עולים חדשים והוקמו בתקופה שבה התכנון והמשאבים לא יכלו להדביק את צרכי השעה, הרי שערד, הוקמה בעקבות תכנון מפורט והכנות מדוקדקות. בבנייתה החלו בשנת 1962, מתוך מטרה לאכלס את מזרח הנגב ולספק סביבת מגורים מושכת לעובדי מפעלי התעשייה והתיירות, שהלכו והתפתחו סביב ים-המלח. בערד, פעלה במשך תקופה ארוכה וועדת אכלוס, שדאגה ליצור במקום גרעין אכלוסיה ראשוני, שהורכב ממתיישבים בעלי רקע ישראלי-חלוצי וזאת, כדי להציב מראש סטנדרטיים חברתיים ותרבותיים ברמה גבוהה. שלוש שנים לאחר הקמתה, בשנת 1965, התגוררו במקום כ-1300 נפש. באותה שנה, זכתה ערד למעמד של מועצה מקומית עצמאית .


 עיצוב גרפי: ASD interactive   תיכנות וניהול הפרוייקט: עילי אבניכיתבו לנוכניסת מנהלים
התאמת האתר לגולשים בעלי צרכים מיוחדים