zofim.org.il
  
 


 
תמונה של השבט
מרכז ההכנה לטיולים דף הבית » מרכז ההדרכה הוירטואלי » מרכז ההכנה לטיולים » מאגר מידע לטיולים » ירושלים במאה ה- 19 והיציאה היהודית מהחומות

מאפייני הפריט
נושא הפריט: הסטוריה
אזור: ירושלים, הרי ירושלים ושפלת יהודה

דירוג הגולשים
הפעילות טרם דורגה על-ידי הגולשים
דרג/י את הפעילות

שימושי

האימפריה העותמנית (התורכית) שלטה בארץ ישראל, ובתוכה בירושלים, מאז המאה ה- 16. במאה ה- 19 הייתה ירושלים במצב של הזנחה גמורה. הנציבים שהיו אחראים על ירושלים התחלפו מדי שנתיים, וכך כמעט ולא נעשה דבר לקידומה של העיר במשך כמעט 300 שנה.

ארץ ישראל וירושלים היו עזובות, מוזנחות ומלאות ביצות. בירושלים גרו אנשים בין תִלי (ערמות) אשפה ובצפיפות נוראה. כל בתי העיר היו רכושם של הנתינים המוסלמים, ומדי שנה' בהגיע חודש ה"מוחראם", יכלו המוסלמים להחליט האם הם מעונינים להמשיך את חוזה השכירות, או שהם מעונינים לקבל את דירתם בחזרה, וכך מצאו עצמם אנשים רבים ברחוב.

בשנת 1830 נכבשו ירושלים וארץ ישראל למשך עשר שנים על ידי המצרים.

בשנת 1840 עזרו המעצמות האירופאיות לתורכים לגרש את המצרים.

 אף על פי שהעותמנים חזרו לשלוט בארץ ישראל לאחר מכן, כבר בתקופת הכיבוש המצרי החלה חדירה של המעצמות האירופאיות לירושלים ונוצרה השפעה אירופאיות על ירושלים. הפתיחות למערב הביאה איתה שגרירויות שונות, בתי חולים והמצאות נוספות.

בראשית המאה ה- 19 לא היו בכל ארץ ישראל רופאים, אך בסוף המאה ה- 19 היו בירושלים בלבד 19 בתי חולים.

בעקבות התקדמות הרפואה חלה עלייה ניכרת בתוחלת החיים, והצפיפות בעיר העתיקה הגיעה לשיאים חדשים. משפחות היהודים חיו בחדר אחד בלבד, עם חצר משותפת ובה שירותים ומטבח שכונתיים. הנוצרים והמוסלמים החלו לצאת מתוך חומות העיר העתיקה ולבנות מחוצה לה, אך בקרב היהודים היה חשש גדול מאוד מחיות הטרף ומהשודדים שמחוץ לחומות.

היהודים ברחבי העולם שמעו על מצב היהודים בירושלים, והחלו לשלוח כספים לארץ כדי לתמוך בהם. היהודים בירושלים השתייכו לקהילות, בדרך כלל לפי ארץ המוצא שלהם. ההתארגנות הקהילתית הייתה במסגרת ה"כולל", ארגון גג שדואג לכל צרכי הקהילה.

באמצע המאה ה- 19 בנה אחד ה"כוללים" את "בתי המחסה" על מגרש נטוש ועזוב בתוך הרובע היהודי. בניגוד לאסוציאציה של "בית מחסה" בימינו, היו אלה דווקא בתים מפוארים, ובהם שני חדרים לכל משפחה, שירותים ומטבח. היו אלה מותרות שלא נראו כדוגמתם, אך הצפיפות המשיכה להכביד.

המודעות להיגיינה הייתה אפסית, ובאותם ימים התפרסם בירושלים "קול קורא", שמורֶה ליהודים לפתוח את חלונות בתיהם ולנשום אויר צח.

באמצע המאה ה- 19 הגיע לירושלים השר משה מוניטיפיורי, שהיה עסקן יהודי מכובד. הוא ראה את מצבם של היהודים בירושלים, גייס כספים וקנה חלקת אדמה מחוץ לחומות העיר העתיקה. הוא הביא למקום טחנת קמח בכדי ליצור מקור פרנסה ליהודים, אך באותה תקופה הגיעה לארץ המצאת הקיטור שבאמצעותה טחנו קמח במהירות גדולה הרבה יותר.

מונטיפיורי הבין שהצורך הוא במקומות מגורים, ובשנת 1860בנה את שכונת משכנות שאננים. הוא בנה בשכונה בתים מרווחים וגדולים, שבכל אחד מהם היו שירותים ומטבח.

היהודים חששו לצאת מן החומות, וגם כאשר הציע מונטיפיורי את הבתים בחינם, לא הגיעו דיירים. מונטיפיורי הציע משכורת לדיירים במשכנות שאננים, ומעטים היו מוכנים לשים נפשם בכפם ולצאת מחומות העיר העתיקה. האמיצים האלו כונו "פורצי החומות".

בתחילה היו מעבירים שם היהודים את יומם ועם ערב, לפני שקיעת החמה, חזרו לעיר העתיקה לפני שנסגרו החומות.

למגורים בשכונה היו תקנות היגיינה מחמירות שכללו פינוי אשפה פעמיים ביום, שטיפת רצפה פעם ביום וכו'. בשנת 1866 פקדה את ירושלים מגיפת מלריה (קדחת). מאות מתו במגיפה, ועם סיומה ראו היהודים כי איש מדיירי משכנות שאננים לא נתקף במחלה. היהודים הבינו כי עדיף להם לצאת מן העיר העתיקה, שהייתה מזוהמת, לעיר החדשה.

לאחר אכלוס משכנות שאננים נמשכה הבניה מחוץ לחומות.

השכונות נבנו במספר דרכי התארגנות:

  1. שכונות שנבנו על ידי עשירים למען העניים, כדוגמת משכנות שאננים ובית דוד.
  2. "כולל" שבונה בתים עבור חברי קהילתו.
  3. חברות בניה פרטיות.
  4. יוזמה פרטית, לא למען רווחים.

שכונת נחלת שבעה נבנתה בשנת 1869במסגרת השכונות שנבנו כיוזמה פרטית. השכונה נבנתה על ידי 7 חברים, יהודים חרדים, שומרי מצוות. כאשר הם רצו לקנות את הקרקע, התעוררה בעייה. אף אחד מהם לא היה נתין עותמני, ורק לאלה ניתנה רשות לקנות קרקע. לבסוף נשלחה אישתו של יוסף ריבלין, אחד החברים, והיא זו שרכשה את הקרקע עבורם. הוחלט לבנות כל שנה שני בתים, והיה צורך לחלק את הנחלות ביניהם. השכונה הייתה בצורת משולש שבסיסו מונח על רחוב יפו, הרחוב הראשי, והקודקוד לכיוון גן העצמאות של ימינו, שהיה אזור נטוש באותם ימים. החלוקה ההוגנת ביותר הייתה כך שהשכונה חולקה לשבע רצועות אורך, ולכל אחד מהחברים היתה גישה לחלק מרחוב יפו.

 בתחילה היה עדיין חשש לצאת מן החומות, אך לאט לאט השתכנעו היהודים שהשד לא כל כך נורא, והתפתחות השכונות היהודיות נמשכה בשלושים השנים לאחר מכן לכל אורך רחוב יפו, ולאחר מכן ממזרח וממערב לשכונות הקיימות לאורך רחוב יפו (רחוב הנביאים לדוגמא).

 בין עשר השכונות הנוספות שהוקמו היו מחנה ישראל (1866), מאה שערים (1874), מחנה יהודה (1887) וימין משה, על שם משה מונטיפיורי (1892).


 עיצוב גרפי: ASD interactive   תיכנות וניהול הפרוייקט: עילי אבניכיתבו לנוכניסת מנהלים
התאמת האתר לגולשים בעלי צרכים מיוחדים