zofim.org.il
  
 


 
תמונה של השבט
מרכז ההכנה לטיולים דף הבית » מרכז ההדרכה הוירטואלי » מרכז ההכנה לטיולים » מאגר מידע לטיולים » חצר כנרת ובית הקברות

מאפייני הפריט
נושא הפריט: הסטוריה
אזור: הגליל התחתון והעמקים

דירוג הגולשים
הגולשים העניקו לפעילות ציון 5 מתוך 5.
דרג/י את הפעילות

קבצים נלווים
תמונה מהגלריה
שרטוט של חצר כנרת

שימושי

העלייה השניה

1914-1904 היו השנים בהן עלתה העלייה השניה. מי שעלה ולא היה פעיל לא נחשב בן העלייה השנייה גם אם עלה לארץ באותה התקופה. כ- 4,000-5,000 איש בלבד חוללו את "רעידת האדמה" של המהפכה הזו. אנשי העלייה השנייה ראו את עצמם כחבורה אליטיסטית ומתוך הרגשה זו פעלו.

הסיבות לעלייה:

  • פרעות קישינב והפוגרומים.
  • הרצון ליצור "אדם חדש".
  • שלטון הצאר נמאס.
  • זיקה לא"י וטבעה.

רוב אנשי העלייה השנייה לא היו דתיים, הם מרדו במסורת אבותיהם. תרבותם ו"דתם" היו עבודת האדמה, ודרכן הם ציפו ליצור "אדם בריא". בני העלייה השנייה היו נערים ונערות בגילאי 19-17, חסרי משפחה. הם עלו בדרך כלל לבד ללא רכוש, ולא היה להם מה להפסיד.

הקמת חצר כנרת  

בשנים 1905 עד 1908, חיפשו קבוצה שתרד ליישב את עמק הירדן. מונה מנהל לחווה, אדם בשם ברמן. חוות כנרת הוקמה ב- 1908 עם ובעזרת קבוצת פתח תקוואים מלאי אמביציה. אולם ברמן והקבוצה לא הסתדרו, ותוך זמן קצר הקבוצה עזבה. מאוחר יותר ירדה לעמק קבוצה חדשה של בני העלייה השנייה, והם מקימי החצר.

כשהוקמה החווה הוגדרה לכל חדר בחווה מטרה:

  • פינת תרבות: שם היו מעט ספרים וגרמופון (מעין פטיפון קדום). מטרתם היתה ליצור חקלאי שהוא איש תרבות. הוקמה גם ועדת תרבות, שאחד מהחברים בה היה ברל כצנלסון.
  • פינת המצב-רוח: בפינה היה מזרון עם סדין. מי שהיה במצב רוח רע היה שוכב על המזרון, מתכסה בסדין ואיש לא היה מפריע לו או מציק לו, הוא לא היה מחויב לבוא לעבודה ולאחר שמצב הרוח הרע היה עובר הוא היה חוזר לסדר יומו הרגיל.
  • פינת המרפאה: בפינה הייתה מיטה אחת. מי שהיה הכי חולה הוא זה ששכב בפינה. יום אחד חלתה חיה, אחת הפועלות. בעלה כבר היה חולה ושכב במיטה, היות והיא נחשבה יותר חולה, הוציאו אותו מהמיטה והשכיבו אותה. טפלו בה 3 אנשים שהיא מעולם לא הכירה. החובש אשר בה לחדר בדק אותה והחליט: "היא כבר תחיה". חיה החולה לא ידעה אם זו קללה או ברכה. היא לא רצתה לבוא לארץ ישראל, היא באה בעקבות בעלה הציוני. בזמן מחלתה היא כתבה ביומנה שכל כך רע לה שהיא רוצה לחצות את הכנרת אל המדבר (הגולן), להניח את ראשה על סלע ולמות כחיית המדבר…
  • חדר האוכל והמטבח: למרות שכנרת ישבה על שפת אגם הכנרת, שכידוע לכל שופע דגים, בחרו אנשי הקבוצה לא לדוג. הדייג נראה להם בטלה. בשר היה יקר מאוד באותם הימים, כך שכל מה שהם אכלו היה ירקות וקיטניות. בכל יום מונתה מישהי אחרת לבשל. כל מבשלת הייתה חרדה פן תעמוד במבחן הרכבת. כאשר הגיעה שעת הארוחה היו יושבים כולם לשולחן, הצלחות היו עוברות ברכבת אל השולחן, אם האוכל היה טעים, כולם היו מרימים את הצלחות ומחזירים אותן בטריקה על השולחן, זה נשמע כמו רעש של רכבת. מבשלת לא מוצלחת הייתה בורחת בריצה ובבושת פנים מהמטבח.
  • חדרו של א. ד. גורדון: בצמוד לחדר האוכל היה חדר קטן ובו כיסא שולחן ועששית, זהו חדרו של א. ד. גורדון - מנהיג הקבוצה והוגה הדעות הגדול. הנפט למנורה שלו ירד מתקציב הקבוצה כקצבה מוכרת. גורדון היה ממנהיגי תנועת העבודה. הוא התייחס לעבודת כפיים עברית, ובעיקר לחקלאות, כאל ערך בפני עצמו. הוא האמין שהעבודה הגופנית היא גם זו שתביא לתחיית הנפש.
  • חוות העלמות: זו הייתה קבוצה של נשים פמיניסטיות אשר האמינו שהן יכולות לעבוד את האדמה כמו כל גבר אחר. הן יצאו לחרוש ולעבוד את האדמה יחד עם כל הגברים. בגב החצר נמצאת חוות הגידול, הלימוד והניסוי שלהן. את הקבוצה הנהיגה חנה מייזל, ציונית פמיניסטית עיקשת (גרעיני התיישבות רבים וטובים יצאו מתוך חצר הכנרת: אפיקים, תל יוסף, דגניה, כנרת ועוד). ב- 1929 עברה הקבוצה המדוברת מתוך החצר לגבעה: "כשאמא באה הנה יפה וצעירה, אז אבא על גבעה בנה לה בית…" (חורשת האקליפטוס / נעמי שמר). אמא של נעמי שמר הייתה פועלת בחצר, אביה פועל בניין שבא לבנות את הבתים הראשונים על הגבעה.
  • הרפת: בכל פעם שהיה מגיע אדם חדש לכנרת, היה מתרעם: מדוע יש חדר לפרות ולאנשים לא? א. ד. גורדון ענה: "לבהמה אין רצון, בכדי לתת תנובת חלב צריכה תנאים. לבני אדם יש רצון ולמי שיש רצון הוא יכול ליצור גם בלי תנאים".

בית הקברות של כנרת

"שם הרי גולן

הושט היד וגע בם!

בדממה בוטחת מצווים: עצור…

שם אל מול גולן

יש דקל שפל צמרת

סתור שיער הדקל כתינוק שובב

שגלש למטה ובמי כנרת

משכשך רגליו…"

(כנרת / רחל)

הדקל הזה בדרום בית הקברות היה מקום המיזמוזים החביב על הזוגות הצעירים וגם מקום ההתאבדות המועדף (בית הקברות עוד לא היה קיים אז).

המת הראשון בחצר הכנרת היה לוטוס. במקום שבו נמצא בית הקברות תכננו להקים שכונת וילות. בצמוד לשטח הריק הייתה חוות הירק של חנה מייזל.

סיפוריהם של כמה משהאנשים הקבורים כאן

התינוק לוטוס

לוטוס נולד לרואה החשבון של החווה ולאשתו, משפחת הפט. הקבוצה רצתה בהתחלה להעניק לו את שמו באופן קבוצתי ולקרוא לו "אדם", על שם האדם הראשון. משפחת הפט סרבה, והחליטה באופן עצמאי לקרוא לו לוטוס, על שם אחד מהפרחים אשר גדלים על הכנרת (אם כי לוטוס כלל לא גדל על הכנרת, זו הייתה טעות בזיהוי הפרח).

להורים הצעירים לא היה מהיכן לשאוב דוגמא לגידול ילדים. בנוסף להנקה הם החליטו לתת לו תוספת מזון: עגל טרי. הוא קיבל קלקול קיבה ונלקח לבית החולים הסקוטי בטבריה. שם, אחת האחיות נתנה לו מנת יתר, והוא מת. אמו ישבה לידו אף אחרי מותו. היא פקחה את עיניו, סגרה את שפתיו ודמיינה לעצמה שהוא חי עד שבא בעלה. יחד הם הפליגו בחזרה לטבריה על גבי סירה בכנרת. כשהגיעו בחזרה לחדר כולם התלחשו: היכן יקבר הילד?. אימו בקשה לקבור אותו קרוב לגן הירק שם עבדה, ובית הקברות נקבע במקומו במקום שכונת הוילות.

הקבר של לוטוס קטן וגבוה יחסית לשאר הקברים. קשה לראות את הכיתוב עליו. אמו כתבה ביומנה: "ביום 14 מלאו שני חודשים למותו. קישטתי את הקבר הקטן בפרחי לוטוס. אחד מהם עתה לנגד עיני, בכד מים. הייתי הולכת אל קברו. בזמן הראשון היה קל לחדור ביד לסדק כלשהו, לפירצה קלה והייתי מרגישה בגופתו העטופה בבד. עתה הכל שקע, האבנים הצטופפו וכבר אין להגיע אל ילדי. לוטוסיק בני, פעוטי, קמצוץ זיכרונות - זה מה שנשאר לי ממך. ואולי חלום חלמתי? הבאמת היה לי ילד?". לאחר לוטוס נולדת ילדה נוספת, ורדינה שמה, גם היא מתה בגיל חצי שנה (מצבתה נעלמה). לאחר מות שני התינוקות נתקף הישוב חרדה פן לא יוכלו להעמיד דור וגידול התינוקות הופך מקצוע, אישה אחת תקבל הכשרה ורק היא תעבוד בבית התינוקות. כך נוסד מוסד הקיבוצי של הלינה המשותפת: בית התינוקות ובית הילדים.

נתן איכר

עלה לארץ בחור גרמני, שרצה להשתייך לאנשי העלייה השניה. הוא שינה את שמו מארז פולק לנתן איכר, נתן על שם נתן העזתי מהתנ"ך ואיכר, כלומר פועל. מה יכול להיות יותר עברי מזה? הוא נדד בין היישובים מנחמיה, ביתניה וחצר כנרת, כי רצה לקחת חלק בצורת הישוב המיוחדת ובקבוצות המגניבות (לפחות אז הם הגניבו…).

הוא כתב להוריו מתוך ייאוש: "יקיריי. כפי שאתם רואים, עברתי לעבוד אצל איכר במנחמיה. אני מנוצל כאן עד אפיסת הכוחות בשדה ובחווה. החום איום, 40 מעלות בצל, איני בטוח שאחזיק מעמד… משכימים בשלוש לפנות בוקר ויוצאים לעבוד עד ארוחת הבוקר, בתשע לערך. עד לשתיים בצהרים, מועד הארוחה העיקרית, עובדים בתנאים שלא ניתן לתאר. העבודה בשדות התבואה נמשכת ברציפות עד חשיכה. לאחר מכן חוזרים ומטפלים במשק החי. ארוחת הערב הדלה מוגשת בתשע ושלושים, ולאחריה תבינו שאין בכוחי לחשוב או לכתוב. הגיעו לאזור חברים חדשים ורבים התייאשו וחזרו (כמו תמיד פליטים נשארים פליטים)… אני לא יכול להעלות על הדעת נסיגה מהדרך היחידה… העלובים בורחים… על אף השקט הנוכחי בארץ, מסוכן עדיין לנוע בדרכים". הוא חתם על מכתב זה "ארז השחור כפחם".

יום אחד, באחד משיטוטיו בין קבוצות ההתיישבות, הצטרף לאחת משיחות הנפש של קבוצת ביתניה. מנהיגם, יערי, ירד לחייו. באותו לילה פתח נתן איכר את הספר האחים קרמזוב בפרק האינקוויזיטור הגדול. פרק זה מסתיים בהתאבדות, ובאותו הלילה שם נתן איכר קץ לחייו. על מצבתו מאוייר יתוש אנופלס שכונה "יתוש הייאוש" (מי שהתאבד נאמר עליו שעקץ אותו יתוש הייאוש). במצבתו שקע כסמל לירייה, מצויירים שטן ומקבת, ונכתב: "נתן איכר איבד עצמו לדעת ביום ה' כסליו תרפ"א - חבריו".

מאיר ורבקה ספיר

הוריה של נעמי שמר קבורים בחלקת התימנים. אפילו במותם קוברים אותם (התימנים) רחוק יותר, לא כי שנאו אותם, אלא מפני שביקשו להיקבר קבורה יהודית, ולא להיקבר כמו "החוליגנים" מכנרת. בחצר חיו ופעלו קומץ תימנים.

חיה ישראלי

על מצבתה חלת דבש ודבורה, ונכתב: "אם קבוצת כנרת". היא ובעלה, בן ציון ישראלי, פעלו לקידום תחומי חקלאות חדשים בארץ כמו הדקל לגידול תמרים, מכוורות ועוד.

בן ציון ישראלי

על מצבתו ישנו דקל, ונכתב: "אבי קבוצת כנרת". בן ציון ישראלי ייבא תמרים מעיראק וחילק את השתילים בחינם, הוא האמין שבכל משק צריך להיות תמר.

ברל כצנלסון

ברל כצנלסון קבור בין בורוכוב, הס וסירקין. בבית הקברות של כנרת חשיבות רבה למיקום הקבר. ברל עף מהלימודים ב"חדר" ברוסיה בגלל שקרא את כתבי שפינוזה. הוא ניסה להכשיר עצמו להיות פועל ישראלי ובין השאר הדריך בתנועת נוער. שלוש מחניכותיו נשבעו שיעלו לארץ אחריו והן לאה מירון, שרה שמוקלר ובתיה שיין.

הוא הגיע לכנרת, וכמו כולם נאלץ לעשות את "מבחן החלוץ". לפי מבחן זה צריך כל פועל לרוץ עם עגלה עמוסת אלומות מדגניה לכנרת. הוא מגיע לכנרת עם עגלה ריקה וגלגל שבור. פועל טוב הוא מעולם לא היה, אך מנהיג הפועלים היה! ברוסיה ברל ולאה מרון היו מיועדים זה לזו, אך כאשר הגיעו לארץ ברל ושרה שמוקלר מתאהבים. שרה הייתה אחות במקצועה. לאה לא יכלה לסבול את הזוגיות שלהם ושלחה אותם לתל אביב לממש את אהבתם. הם נסעו.

שרה נסעה לטפל בחולים ביסוד המעלה, היא נדבקה ומתה, וברל הביא את גופתה לקבורה בבית הקברות של כנרת. שרה נושאת במותה ברחמה את ילדו של ברל. ברל רוצה לקפוץ אל תוך הקבר איתה. העמודים של קברה הם צינורות ניקוז הביצות. על קברה כתוב: "זכת הנפש רבת האהבה וההיגיון".

ברל ולאה מרון נישאים ונוסעים לחיות בתל אביב. ברל היה אחד המנהיגים הגדולים שקמו למדינת ישראל. הוא כתב כתבים רבים, הקים את תנועת הנוער העובד והלומד, ודרש שידברו עברית בלבד. היה איש הגות ומשורר, על שיריו חתם בשמו הספרותי אורי ערער.

השיר "עקרה" של רחל מוקדש ככל הנראה לברל: "בן לו היה לי! ילד קטן, שחור תלתלים ונבון… אורי אקרא לו…".

ברל כותב ביומנו: קמתי בבוקר עם זריחת החמה. הלכתי לדרוש בשלומה של העגבנייה שלי. ראיתי מה אדמו פניה, ומה סמקו לחייה ורווח נשמתי הדוויה. פתאום ראיתי דבר נורא - האדמה עולה והעגבנייה יורדת, ושוב האדמה עולה והעגבנייה יורדת. נעלמה העגבנייה לגמרי ובמקומה הציץ ברוב חוצפתו ראש של חפרפרת. הבטתי בה בעניים של טרוריסט. זרקתי עלייה את הטוריה ולא פגעתי".

רחל המשוררת

רחל הגיעה לחצר כנרת די במקרה, אחרי שחנה מייזל (מנהלת חוות העלמות) אספה אותה ואת אחותה ממקום כינוס פועלים ברחובות. רחל הייתה בעצירת-בינים בדרכה לאיטליה, היא התאהבה בארץ והחליטה ללמוד עברית. היות והעברית של הילדים היא טהורה ביותר, רחל בחרה לעבוד בגן הילדים כדי ללמוד עברית. היא ואחותה גזרו על עצמן לא לדבר רוסית, רק עברית, אולם לצורך סידורים, מסמכים ומכתבים לאביהן דיברו רוסית במשך שעה אחת ביום. באחד משיריה היא כותבת "מפי עוללים ינקתי את שפתי".

בחוות העלמות של חנה מייזל על הכנרת היא מתגלה כתלמידה מצטיינת. נאמר עלייה: "מנגנת במעדר ומציירת אדמה". היות והיתה תלמידה מוכשרת, נשלחה ללמוד אגרונומיה (חקלאות) בצרפת. היא התלבטה מאוד לעזוב או להישאר. חברי הקבוצה "ירדו עליה" בנוגע לעזיבת הארץ, ולכן התייעצה בא. ד. גורדון. היא החליטה לנסוע, ובצרפת היא פוגשת את אהבת חייה מיכאל ברנשטיין.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הלימודים נפסקו, שערי הארץ נסגרו והיא חזרה לרוסיה. אביה לא קיבל אותה הביתה, והיא נאלצה לעבוד בבית יתומים.

כששערי הארץ נפתחו מחדש היא עלתה על האונייה השלישית וחזרה לכנרת. מיכאל נשאר להשתתף במהפכה הרוסית וככל הנראה נספה בפרעות קישינב.

רחל ככל הנראה חלתה בשחפת בבית היתומים. כשהגיעה לכנרת הבנות לא היו מרוצות (רחל נחשבה יפיפייה), היא עזבה לדגניה, שם התגלתה מחלתה. היא היתה חולה בשחפת פתוחה ולכן מסוכנת. היא סיכנה את כל הישוב, אנשי דגניה הבינו, זאת ושלחו אדם אחד לומר לה שבדגניה אין מקום לאנשים חולים.

רחל עזבה למחרת בבוקר, ולא בכעס גדול. היא כעסה רק על העובדה שאיש לא בא להיפרד ממנה. היא נדדה תקופה קצרה עד שהתאשפזה בבית החולים של צפת, וקיבלה כסף מדגניה כתמיכה.

באותה התקופה הקים ברל כצנלסון את העיתון "צבר" וזה מציל את רחל, היא כתבה שירים לעיתון. בכל פעם שהתפרסם שיר אמרו בכנרת: "הגיעה מתנה מרחל".

מהדסה בצפת עברה רחל לתל אביב. השירים שהיא כתבה אז הם היפים ביותר, אלו שירי געגועים לכנרת. אז היא כתבה למיכאל ברנשטיין אהובה את השיר "זמר נוגה" ("התשמע קולי"). בשירה זה היא כתבה: "אחרון ימי, כבר קרב אולי". היא יודעת שסופה קרב.

על תל אביב היא כותבת: "שממת-בטון". היא שנאה את תל אביב, לא היה לה שם איש.

באחד משיריה האחרונים היא כתבה: "התתניני כנרת לנוח בבית קברותייך". לאחר מותה ראו אנשי כנרת בשיר הזה צוואה, ורחל הובא לקבורה בכנרת. על קברה נכתב רק "רחל" כי כולם באותה התקופה ידעו למי הכוונה. נח נפתולסקי, הרצפלד וקושניר מבקשים להיקבר ליד רחל היות והיו חבריה, אולם כיוון שהם סירבו לעזור לה כשחלתה, כל אחד מסיבותיו, הם נקברים מעט תחתיה.

אפילוג

"ואולי לא היו הדברים מעולם,

ואולי

מעולם לא השכמתי עם שחר לגן,

לעבדו בזעת אפי?

מעולם בימים ארוכים ויוקדים של קציר:

במרומי עגלה עמוסת אלומות

לא נתתי קולי בשיר?

מעולם לא טהרתי בתכלת שוקטה ובתום

של כנרת שלי… הוי כנרת

שלי ההיית או חלמתי חלום?"

(ואולי לא היו הדברים / רחל)

שנים מאוחר יותר כתב גל שחם ממושבת כנרת, כשהיה בן 11: "אני מתהלך בעמק ורואה אותם, את האנשים המוזרים האלה, הם נידמים על סף מחשבותיי ולא עוזבים אותי. הם אנשים יפים - ללא איפור ובגדים מהודרים, הם אנשים שמחים - ללא דבר שישמח אותם הם אנשים שונאי מלחמה ולא נפרדו מנשקם אפילו במותם, הם אנשים מסודרים - ללא דבר לסדר אותו, הם אנשים עם חלום ואין להם זמן לחלום אותו, אבל יש להם זמן לבצע אותו… וזה מה שהם עשו. באמת אנשים מוזרים".


 עיצוב גרפי: ASD interactive   תיכנות וניהול הפרוייקט: עילי אבניכיתבו לנוכניסת מנהלים
התאמת האתר לגולשים בעלי צרכים מיוחדים