zofim.org.il
  
 


 
תמונה של השבט
מרכז ההכנה לטיולים דף הבית » מרכז ההדרכה הוירטואלי » מרכז ההכנה לטיולים » מאגר מידע לטיולים » נמרים

מאפייני הפריט
נושא הפריט: חי וצומח
אזור: עין גדי ומדבר יהודה, הנגב

דירוג הגולשים
הפעילות טרם דורגה על-ידי הגולשים
דרג/י את הפעילות

שימושי

מאפייני הנמרים:

משקל הנמרים-בסביבות ה- 40 ק"ג.

החברבורות (הנקודות) על פרוות הנמר הן כמו טביעות אצבע שלנו. לכל נמר יש את הסימנים האופייניים לו.

טופרים - ציפורניים שנשלפות (מאפיין את משפחת החתוליים). נזהה את עקבת הנמר על ידי כך שלא נמצא בעקבה ציפורניים לעומת משפחת הכלביים שם נמצא ציפורניים (זאב, צבוע, כלב, שועל).

גללים - לפי צואתו של הנמר ניתן לדעת את הרכב מזונו. הנמר ניזון מיעלים - בעיקר גדיים, שפני סלע, דורבנים, חתולים... וכל מה שבא ליד.

הנמר יעדיף לטרוף יעל נקבה או גדי ולא זכר מאחר וגרונה של הנקבה צר יותר ופחות שרירי, מה שמקל על הצייד.

טכניקת הצייד של הנמר היא מארב.

נושא מעניין אצל משפחת הנמרים הוא המין.

הנמרות מתייחמות בכל חודשי השנה, ובימי הייחום הן מסמנות את שטחן: שורטות עצים, מתגלגלות בשתן, מתחככות בסלעים ורובצות ליד הזכרים כשזנבן מורם ואחוריהן מוגבהים.

הייחום נמשך 5-7 ימים, ולאחר שהנקבה מושכת את תשומת לבו של הזכר היא "משחקת אותה קשה להשגה". לאחר יום בערך הם מזדווגים 200-300 פעמים ב- 4 ימים לערך, בממוצע כל 13.5 דקות. מכאן צמח הביטוי "איזה נמר אתה…" ההזדווגות אורכת כ- 20-30 שניות.

 במהלך ההזדווגות הזכר תופס את הנקבה בעורפה ותוך כדי היא חושפת שיניים.

לנמר עצם באיבר מינו וכן קוצים כאשר הוא מכניס את איבר מינו לנקבה לא כואב אך כאשר הוא מוציא את איבר מינו אז כואב לה מאוד (הדבר דומה אצל חתולים). כאב זה למעשה מפעיל את מערכת הביוץ של הנקבה.

אם הנקבה לא מתעברת לאחר מספר ימים היא יכולה לנסות שוב.

משך ההריון הוא כשלושה חודשים לערך ובהמלטה יש כ1-2 גורים.

הנמרים ו"קשריהם" עם האדם:

לפני קום המדינה קיום הנמרים היה ידוע בקרב אנשי מדבר יהודה והנגב, בעיקר הבדואים.

הבדואים נדדו בשטחי מדבר יהודה והנגב עם עדריהם שכללו כבשים, עזים, וגמלים, אשר היוו לנמר ארוחה קלה לתפיסה ומשביעה. אך את הבדואים הדבר הרגיז וכתגובה לכך בנו מלכודות מאבן כאשר האבן העליונה - גג המלכודת - הייתה אבן גדולה שבאמצעה נהגו לעשות חור, ובקצה המלכודת הניחו טרף פועה ומדמם (שיהיה ריח מגרה לנמר). הנמר היה נכנס, האבן היתה נופלת על ראשו. לרוב היתה רק מזעזעת אותו ולא הורגת אותו, ואת מלאכת ההריגה היה מסיים הבדואי על ידי הכנסת חרב דרך החור שהכין מראש (עם התפשטות הנשק החם מלאכת ההריגה היתה פשוטה יותר). לאחר מכן, היה לוקח את הנמר, פושט את עורו, מתגאה ומוכר את השלל ברחבי ירושלים.

מלכודות כאלו מפוזרות במדבר יהודה ובנגב.

רוב אוכלוסיית הנמרים נכחדה בגלל הבדואים. אוכלוסיית הנמרים במדינות השכנות כמו ירדן וסיני נכחדו ונמרי מדבר יהודה נותרו "בודדים" ומבודדים, הדבר מנע חילוף גנטי (כלומר הקטין את גיוון התכונות התורשתיות של הנמרים, דבר המחליש אותם כמין).

עם קום המדינה הוקמו בסביבות מדבר יהודה ישובים, וכן יותר מאוחר בשנות ה- 70 הורחקו הבדואים ממדבר יהודה ונחקק החוק להגנת חיות הבר בישראל. זו לכאורה הייתה נקודת תפנית לאוכלוסיית הנמרים.

אולם עם הקמת הישובים הנמרים החלו לחדור לישובים באזור: קיבוץ עין גדי, בי"ס שדה עין גדי, קליה וכו'. הדבר הרתיע את התושבים. בעקבות כך רשות שמורות הטבע והגנים החליטו לצאת במחקר כדי להבין את צורת חייהם, מרחב המחייה, אופן פעילותם, מזונם וכו' של הנמרים, וכל זאת כדי למצוא פתרון לבעיה.

גם הם הציבו מלכודות, אולם לא הרגו את הנמרים - לאחר הלכידה היו מרדימים את הנמר ובודקים אותו מבחינת מאפייניו הנזכרים לעיל, וגם בודקים כמו בבדיקה כללית אצל רופא: את העיניים, הפה, השיניים ומצב כללי.

לאחר מכן, מחברים לגופו משדר (שמשקלו קילו!!!) ועל ידי גלי רדיו עוקבים אחריו. כך ניתן ללמוד על הטריטוריה שלו ועל התדירות שבה הוא מתקרב לאדם.

המחקר נתן מידע רב לחוקרים ומאידך הנמר הריח את האדם, המזון במלכודת היה "טרף קל" מאחר והנמר לא היה צריך להשקיע אנרגיה בתפיסתו, הנמר קישר בין הטרף הקל לאדם ולכן הנמרים דווקא התקרבו יותר לאדם, נכנסו לקיבוצים וטרפו חתולים וכלבים. אלו היו ההשלכות השליליות של המחקר.

היו שתי נמרות, בבתא ואניגמה שמן, שנכנסו באופן קבוע לקיבוץ עין גדי. אחת הועברה לחי בר ביוטבתה השניה הועברה לגן הזואולוגי בתל אביב ושם מתו שתיהן בשיבה טובה- אניגמה חיה עד גיל 25 - סחטיין…

בשנת 1986 מתה מהרעלה נמרה ששמה היה תיהמת.

בשנת 1993 נדרס אמפרל על ידי אוטובוס.

בשנת 1988 מתה רישת מזקנה.

בשנת 1993 שני חיילים יצאו לטייל בנחל צאלים, כאשר הנמרה חומבבה הופיעה מולם. הדבר הבהיל אותם והם החליטו לירות שתי יריות באוויר כדי להרתיע את הנמרה. אך הדבר לא גרם לה להירתע והיא המשיכה בהליכה רגילה לכיוונם. הם ירו לכיוון הרגליים ובסוף כשהרגישו שהיא מתקרבת ירו בגופה, לאחר ההרג הסתבר שהנמרה חומבבה הייתה חירשת ועיוורת בעין אחת מה שמנע ממנה לשמוע את היריות.

סיפור נוסף: במהלך המחקר החליט החוקר לקחת את הגורים (אחת מזוג תאומים) כדי לגדלה במסגרת המחקר. לאחר ארבעה חודשים הגורה גדלה והיה בלתי אפשרי לגדלה בבית, ולכן שוחררה בשמורה. לאחר שבועיים היא מתה ממחלה של חתולי בית, "חתלתלת", וזאת משום שהנמרה גודלה בבית ולא עם אמה - אף אחד לא לימד אותה כיצד לצוד, היכן לחפש אוכל, מהו השטח וכו'. הנמרה 'עתר' לא אכלה וגופה נחלש, מחלה קטנה שתקפה אותה עוד כשגודלה בבית תקפה אותה שוב וכך היא מתה.

עם זאת יש לציין שהחוקר תרם רבות למחק ובתקופה שהוא לקח את עתר היו מספר נמרות במדבר יהודה ולכן לא חשש שהדבר יפגע באוכלוסייה.

כך אט אט אוכלוסיית הנמרים במדבר יהודה קטנה, וכיום מדובר על פרט אחד שיודעים עליו בוודאות ושמו חריתון, ע"ש הנזיר הראשון של מדבר יהודה.

משערים כי בנגב יש אוכלוסייה גדולה יותר של נמרים, ואותם לא חוקרים כדי לא לגרום להפרעה בחייהם.

בעולם כולו אוכלוסיית הנמרים קטנה ונמצאת בסכנת הכחדה.


 עיצוב גרפי: ASD interactive   תיכנות וניהול הפרוייקט: עילי אבניכיתבו לנוכניסת מנהלים
התאמת האתר לגולשים בעלי צרכים מיוחדים