zofim.org.il
  
 


 
תמונה של השבט
מרכז ההכנה לטיולים דף הבית » מרכז ההדרכה הוירטואלי » מרכז ההכנה לטיולים » מאגר מידע לטיולים » מחלקת הל"ה

מאפייני הפריט
נושא הפריט: הסטוריה
אזור: ירושלים, הרי ירושלים ושפלת יהודה

דירוג הגולשים
הגולשים העניקו לפעילות ציון 3 מתוך 5.

יש עליכם...
אבל על בנ"ע יותר.... (יעל , עמיצור , ירושלים)

דרג/י את הפעילות

שימושי

יום לאחר ההצבעה על החלטת החלוקה באו"ם, בכ"ט בנובמבר 1947, פרצה מלחמת העצמאות. בהחלטת החלוקה, התקבלה ההצעה להקים בארץ ישראל שתי מדינות, יהודית וערבית. המדינה היהודית תקום בשטחי אצבע הגליל, מישור החוף והנגב. המדינה הערבית תקום בגליל המערבי, יהודה ושומרון ורצועת עזה. ירושלים הייתה אמורה להיות שטח בינלאומי, אליו תהיה גישה משתי המדינות.

בארץ ישראל ישבו באותה תקופה 600,000 יהודים, מתוכם 100,000 תושבי ירושלים. תגובתם הספונטנית של היהודים להחלטת החלוקה, הייתה חגיגה ברחובות, בשל השמחה על המדינה היהודית שתקום. הערבים לעומת זאת, סירבו לקבל את ההצעה, וכאמור, כבר למחרת תקפו אוטובוס שהיה בדרכו מנתניה לירושלים.

דוד בן גוריון, שעמד באותה תקופה בראש הישוב היהודי בארץ ישראל, ועבדל קאדר אל חוסיני, ראש הכנופיות הערביות בארץ ישראל, היו שניהם מודעים לעובדה כי המלחמה העיקרית הולכת להיות בכבישים ובדרכים.

בשטח המדינה הערבית שהייתה עתידה לקום היו 32 ישובים יהודים, שלא ידעו מה יעלה בגורלם. האם יפונו ?! האם ילחמו על ביתם ויספחו את השטח למדינה היהודית העתידה לקום ?!

כל אותם ישובים שהיו מוקפים בכפרים ערבים, היו תלויים באספקה קבועה של מזון, תחמושת וציוד רפואי, שסופק על ידי השיירות היהודיות שיצאו בדרך כלל מאזור תל אביב, שלא הייתה נתונה במצור. הערבים התארגנו להתקפות וחסימת כבישים במטרה להחליש את הישובים היהודים, באמצעות מצור. היהודים מצידם התארגנו לנסיעה בשיירות של מספר כלי רכב יחד, ומאוחר יותר, נסיעה ברכבים משוריינים בלבד.

הדרכים באותם ימים היו ברוחב נתיב נסיעה בודד של ימינו, ולכן היו הערבים מניחים מחסומים על הכביש. כאשר היה הרכב הראשון נתקע, הייתה השיירה כולה נתקעת והערבים יכלו לתקוף אותה ביתר קלות.

גוש עציון, שמדרום לירושלים, היה באותם ימים במצור כפול, וזאת מפני שאת האספקה שלו קיבל הגוש מירושלים שהייתה נצורה אף היא.

בגוש עציון היו ארבעה ישובים: כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים. לישובים הללו הגיעה תגבורת מהפלמ"ח וההגנה. בסך הכל, בכל הישובים בגוש עציון היו באותו זמן כ- 600 לוחמים ומתיישבים.

בנר רביעי של חנוכה, סוף שנת 1947, לאחר פרוץ מלחמת העצמאות, יצאה מירושלים שיירה ובה 4 משוריינים לכיוון גוש עציון. באזור בית לחם הותקפה השיירה. המשוריין הראשון נתקע, ואחריו שאר הרכבים. רק הרכב האחרון הצליח להסתובב ולהזעיק עזרה. עד שהגיעה העזרה נהרגו 10 מאנשי השיירה, בהם אבות לילדים מקיבוץ כפר עציון. ברכב האחרון שהצליח לחזור לירושלים ישב דני מס. דני היה מפקד בפלמ"ח, ואף פיקד במשך תקופה מסוימת על גוש עציון. הוא הכיר את האנשים ואת אופי המקום. לאחר האסון שפקד את השיירה בה השתתף, הודיע דני מס למפקדת הפלמ"ח בירושלים כי הוא אינו חוזר לגוש עציון בשיירת משוריינים בשל הסכנה הגדולה שבכך.

הערבים נערכים מראש להתקפה, והיהודים נמצאים כל הזמן בעמדת נחיתות. ב- 14.1.48 הותקף גוש עציון על ידי כוח ערבי גדול ומאורגן. המגינים הדפו את ההתקפה באמצעות פעולת נגד נועזת. הערבים ספגו אבדות רבות. ואולם, היהודים לא נתפסו לשאננות בשל ניצחונם המזהיר בקרב. מצבו של גוש עציון היה קשה ביותר. הלוחמים היו זקוקים בדחיפות לחומרי רפואה, מצברים למכשירי הקשר, נשק ותחמושת.

בקשת העזרה הגיעה לירושלים והוכנה מחלקה רגלית, שתצא לעזרת גוש עציון. לשלוח שיירת משוריינים לא רצו, לאור המלצותיו של דני מס. גם האפשרות של שליחת סיוע אווירי לא הייתה ריאלית, מאחר ומשטח הנחיתה שהוכשר בגוש היה קטן מדי, ובאחת הנחיתות שבוצעה שם התקלקל מטוס הפרימוס הקל שנשלח, והיה צורך לפרק אותו לחלקים ולשלוח אותו במשוריינים בחזרה לתל אביב.

באותם ימים היו לכוחות המגינים כ- 5 מטוסי פרימוס, והם לא יכלו להרשות לעצמם קלקול של מטוס נוסף. גם הניסיון להצניח ציוד לא עלה יפה מאחר וחלקו נפל בידי הערבים וחלקו התפזר על הגבעות שבין הישובים.

החשיבות שבהגשת עזרה מיידית לגוש עציון, הייתה בשל העובדה, כי הגוש שימש עמדה קדמית להגנה על ירושלים מדרום. גוש עציון הפריד בין חברון והכפרים שמסביב לה, לבין ירושלים. אם גוש עציון יפול, ישנו חשש כבד לגורלה של ירושלים, בה ישבה באותה תקופה שישית מאוכלוסיית היהודים בארץ ישראל.

המחלקה הרגלית שהוכנה מנתה בסך הכל 40 איש בפיקודו של דני מס. המחלקה יצאה עוד באותו הלילה לכיוון גוש עציון בשל הדחיפות הרבה בהעברת האספקה. בשל ההתארגנות החפוזה יצאה המחלקה בשעת לילה מאוחרת. בדרכה התעכבה המחלקה בשל טעות בניווט, והיה חשש שהלוחמים יתגלו. לכן נאלצה המחלקה לחזור באותו הלילה לירושלים.

על אף כישלונו של הניסיון הראשון היה צורך לתכנן דרך חלופית ולהגיע במהירות לגוש עציון. הישוב היהודי הקרוב ביותר לגוש עציון, מלבד ירושלים, הייתה המושבה "הרטוב" ששכנה היכן שיושב היום המושב נוחם, ליד בית שמש.

על מנת להגיע להרטוב, היו הכוחות צריכים לנסוע דרך באב אל וואד (היום שער הגיא - כביש מס' 1), שם המתין מחסום של הבריטים שבדק את הרכבים. ליהודים ולערבים אסור היה לשאת נשק באותה תקופה, ולכן נאלצו לפרק את כל הנשקים ולהחביאם בדפנות המשורינים, או מתחת לבגדיהן של הבחורות.

רק לאחר שהגיעו להרטוב, בשעה 20:30, החלו בהרכבת הנשקים מחדש ובהתארגנות ליציאה לגוש עציון. מדובר היה באותם הכוחות שניסו לצאת בלילה הקודם. לפניהם הייתה דרך באורך 28 ק"מ, שכללה מעבר בסמוך לכפרים ערבים. הדרך נבדקה בעבר והייתה אפשרית, אך הסיכון היה גדול. כאשר התארגנה המחלקה ליציאה, התברר ששני נשקים חסרים וכך ירד מספר הלוחמים ל- 38.

הלוחמים במחלקה היו אותם לוחמים שיצאו בלילה הקודם. על גבם ציוד במשקל רב, והעייפות הייתה גדולה אף היא, אך הצורך להגיע לגוש עציון גבר על הכל. המחלקה יצאה לדרכה ביום חמישי, ב- 23:00 בלילה. לגוש עציון נשלח מברק המודיע על בואה של השיירה.

לאחר כשעתיים עצרו למנוחה בעיינות דקלים, מעיין לא רחוק מבית שמש. דני מס, מפקד השיירה ראה שקצב ההליכה אינו משביע רצון. לאחר בדיקה קצרה הבחין כי אחד הלוחמים נקע את רגלו. המחלקה לא יכלה להרשות לעצמה עיכובים נוספים. דני החליט לשלוח את הבחור, ישראל גפני, חזרה להר טוב, ביחד עם שני מלווים. אורי גביש ומשה חזן נקראו ללכת יחד איתו. כאשר נפרדו השלושה מיתר 35 הלוחמים הייתה דאגה רבה וחשש לגורלם של השלושה שנותרו לבד, אך איש לא העלה על דעתו שדווקא השלושים וחמישה הנותרים יקלעו לסכנה.

השלושים וחמישה המשיכו בדרכם. למחרת בבוקר, יום שישי, נשלח מברק מגוש עציון כי המחלקה לא הגיעה. לא היו כל דיווחים על מקום הימצאה. למחלקה לא היה מכשיר קשר, דבר שהיה יקר המציאות באותם ימים. בערב שבת, כמעט 24 שעות לאחר יציאת השיירה, המשיכו לאותת לכיוון דרום, אך השיירה לא הגיעה. רק למחרת, בשבת בצהרים, הגיעה הידיעה על 35 גופות של יהודים, בין הכפרים ג'בע לצוריף, כפרים המרוחקים מגוש עציון 5 ק"מ בלבד.

הידיעה הכתה בתדהמה את הישוב היהודי כולו בארץ ישראל. הלוויתם נערכה ביום ראשון, בכפר עציון. סיפור מותם היה בגדר תעלומה במשך 19 שנים, מאחר ולא נותר אף אחד מהמחלקה שיעיד מה אירע. בזמן מלחמת העצמאות לא היה זמן לחקור את הפרשה, ועם השנים נרקמו אגדות רבות סביב גבורתם של לוחמי מחלקת ההר שזכתה לכינוי מחלקת הל"ה (שלושים וחמש בגימטרייה).

לאחר מלחמת ששת הימים, בה נכבש מחדש, בין שאר השטחים, גם גוש עציון, החלו לחקור מחדש את הפרשה. על מנת לשפוך אור על התעלומה, הזמינו במיוחד מאנגליה את היימיש דוגין. דוגין היה הקצין הבריטי שהיה חתום על כל הדיווחים שקשורים בקרב הל"ה. הוא התגלה כאדם בעל זיכרון צילומי, וביחד עם עדויות הערבים שהשתתפו בקרב, מצטיירת התמונה הבאה:

הנקודה הקריטית, אותה היה על הל"ה לעבור לפני אור ראשון, הייתה בין הכפרים צוריף לג'בע. אחריהם מתחילה העלייה לגוש עציון עצמו, ושם אם יתגלו, יהיה למחלקת הל"ה יתרון גובה על התוקפים הערבים. המחלקה הגיעה לנקודה זאת באיחור. יתכן בשל היציאה המאוחרת מהרטוב, אולי בשל העיכוב בעינות דקלים, או אולי בשל עיכוב נוסף ולא ידוע שהיה להם בדרך. המחלקה הגיעה ככל הנראה לאזור הכפר צוריף עם אור ראשון, ב- 5:30 בבוקר, שם התגלו על ידי שתי נשים ערביות שיצאו לקושש זרדים למדורה.

הנשים חזרו לכפרן ודיווחו על חולית יהודים שמסתובבת באזור. גרסה אחרת מספרת על רועה צאן זקן שגילה אותם. התוצאה הייתה זהה. הערבים שעוד היו פגועים מכישלונם בקרב שאירע רק שלשום בגוש עציון, יצאו בהמוניהם לכיוון המחלקה היהודית. מניתוח של המצב בשטח, עולה כי לא היה סיכוי להצליח ולהגיע לגוש עציון בשלב הזה. לחזור חזרה להרטוב היה גם בעייתי, מאחר וכבר עברו את רוב הדרך.

המחלקה החליטה להתבצר על גבעה, הידועה היום בשם "גבעת הקרב". שם הם קיוו ככל הנראה להעביר את היום, ובלילה לנסות שוב להגיע לגוש עציון. המחלקה התגלתה בשטח האויב, בלי מכשיר קשר, ובלי סיכוי להזעיק עזרה. טבעת התוקפים התהדקה עליהם. בקרב שנמשך מ- 6:00 בבוקר ועד 16:00 אחר הצהריים, נהרגו כל לוחמי מחלקת הל"ה.

הערבים שהשתתפו בקרב ידעו לספר כי הלוחם האחרון שנותר בחיים, זרק רימון על תוקפיו, וכשאזלה התחמושת, המשיך ויידה בהם אבנים, עד שהרגוהו. עדויות הערבים מלמדות על בין 17 ל- 40 הרוגים ערבים בקרב.

דוגין, הקצין הבריטי, מספר כי הוא קיבל דיווח על הקרב שהתחולל רק ביום שישי אחר הצהריים. הוא הגיע למקום וגילה את גופות הל"ה. רק ביום ראשון בבוקר הובאו הגופות לכפר עציון שם הן הובאו לקבורה.

גוש עציון נפל בידי הירדנים בד' באייר תש"ח, יום אחד בלבד לפני קום המדינה. כשנה וחצי לאחר מכן, במסגרת הסכמי שביתת הנשק עם ירדן, יצאה משלחת להבאת גופות הל"ה ושאר המגינים שנפלו ונקברו בגוש עציון. הם הובאו לקבורה ממלכתית בהר הרצל.

ספרי עזר מומלצים: "למד הא" / אנדה עמיר - פינקרפלד.


 עיצוב גרפי: ASD interactive   תיכנות וניהול הפרוייקט: עילי אבניכיתבו לנוכניסת מנהלים
התאמת האתר לגולשים בעלי צרכים מיוחדים