zofim.org.il
  
 


 
מחלקת הגשמה
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » מחלקת הגשמה » ארכיון הכתבות » כתבה: מדינת ישראל 2015, עורי עור

תמונת מגזין מדינת ישראל 2015, עורי עור פורסם על ידי תנועת הצופים
בתאריך 19/8/2015
בכתבה זו צפו 2253 גולשים

מדינת ישראל 2015, עורי עור

חשוב לי להתייחס למחאה על שנת השירות. עבר זמן ונכון להיום אין לי תפקיד בתנועה, אבל הצופיפניקית שבי זועקת מהרגע שהתפרסמה הידיעה על ביטול התקציב.

זה מתעתע, הקטע הזה שש"נים הם תמיד מאושרים ואנרגטיים, מדברים מהר, בטון קצת מתנשא, מדברים ללא הרף על 'השנה הכי מדהימה שהייתה להם בחיים'.

אין הנחתום מעיד הרי על עיסתו, נכון?

אין לי תרשימים להציג, אין דיאגרמות של רווח כספי, אין אחוזים של תרומה למשק, אין הוכחה מעשית לכך שזה עסק משתלם – שנת שירות.

למעשה, לא חוללנו קסמים. זה רחוק מאוד מלהיות שנה שכולה דבש.

זו שנה קשה, אינטנסיבית, עם מעט שעות שינה וחיוך גדול על הפנים, שלפעמים נמצא שם בכוח. זה התפקיד שלנו, לבוא, להיות מאושרים, להיות חייכניים, לעבור את 'משבר דצמבר-ינואר' בגבורה, שבו מגלים שאנחנו בעצם לא כאלה משמעותיים, כמו שחשבנו שנהיה...

זה התפקיד שלנו, לגלות שאנחנו כאן בשביל הדרך ולא בשביל המטרה.

זה קשה, קשה להבין שאתה רק עצמך בשנה הזאת... אין קסמים בשרוול, אין משמעת חיצונית, אתה יכול לא לקום בבוקר למשימות שלך, לא לעמוד בכל החובות שלך, אבל משהו מניע אותך לצאת מהמיטה ואלה לא ההורים שלך \ המפקד שלך \ הציונים שינתנו לך בסוף הסמסטר.

גם כשקשה, גם כשלא מספק מספיק. משהו מניע אותך. אתה קם כי התחייבת למדינה אבל קודם – כי התחייבת לעצמך שתהיה משמעותי. שהחיוך שלך ייגע במישהו בעולם הזה. ופתאום אתה מבין למה כל אדם הוא עולם ומלואו.

וזה יכול לחזור בכל מיני צורות בחיים, אבל לא באותה הצורה בדיוק. כי מתישהו תצטרך לכלכל בית משלך והחיוך לא יספיק למכולת. וזה שאתה רק עצמך זה לא יספיק, כי תצטרך תואר, קורות חיים, משהו מרשים שעשית. שם שילך לפניך.

זה לא דומה יותר אף פעם, לשנת שירות.

כשהייתי בכיתה י"ב, אמא שלי התנגדה בתוקף לכך שאבזבז שנה מחיי על משימה בלתי אפשרית במערכת שעלולה להיות בלתי אפשרית, כשאני ללא תואר וללא כישורים שמלווים אותי.

היא נשמעה כל כך צודקת שכמעט השתכנעתי.

אבל בכל זאת, הייתי בת 17, מוכנה להסתער על החיים. מוכנה לראות את הכל בעיניים, את מי ששונה ממני, את מי שדומה לי, להפנים שסתם חשבתי שאני שונה ממישהו ודומה למישהו.

למדתי באותה השנה שיעור אחד גדול, לא תמיד המשאבים והידע הם אלו שקובעים את מידת המשמעותיות שלך עבור הזולת.

בחיים לא שיערתי, שאתמסר בכל נפשי לבני נוער מקסימים, חכמים, שילמדו אותי על החיים יותר ממה שלמדתי בכל השנים בבית הספר. (ובדיעבד, אמא שלי הודתה שהיא לא האמינה שזה יהיה כך בכלל)

וזה בעצם כל הרעיון, פשוט היינו שם. היינו שם בכל נפשנו. לא באנו עם הכשרה של שנים, לא באנו עם דיפלומות. אבל פשוט היינו שם. וזה לא היה כל כך פשוט...

היינו הקול הצעיר בישיבות הצוות הבוגר, היינו הנערות צעירות שאפשר 'לסנג'ר' למשימות שונות, היינו הקול הבוגר-מדי לפעמים עבור החניכים ("הילדות הטובות")

היינו שם, חייכנו ושמנו גבולות, פשוט כי היינו שם.

שנה שלמה, שהיינו שם. שנה שלמה שלא תחזור, שבה אתה זוכה להיות שם עבור אחרים. כל כך הרבה אחרים, צוות מדהים ויוצא דופן של מחנכים, ייצוג של תנועת הצופים, ייצוג של האמנות בפני החניכים, היינו שם אחת בשביל השנייה, היינו שם עבור החניכים, שהיו שם בשבילנו.

אין לזה תחליף. החיים רצים, הצבא, הלימודים, המיסים, העבודות... להיות ישראלי זה קשוח והמירוץ של החיים תוקף מכל כיוון וכל כך קשה למצוא עוד הזדמנות אחת, שבה אתה פשוט זוכה להיות שם עבור מישהו עוד לפני שאתה מכיר אותו. שאתה מתחייב לכך מראש.

ליתר דיוק, להיות כאן, ישראלי, עבור מישהו.

אז אין לי גרפים ואין לי דיאגרמות, אבל אני יודעת, אני יודעת שהייתי רק עצמי וזה נגע באנשים שהיו רק עצמם וזה איפשר מציאות אחת, שבה אפשר פשוט להיות.

מדינת ישראל 2015,

עורי עור, מולדת אהובה.

פעם בחיים אנו חיים, תתני קצת אהבה.

 

הדס צייטלין

(יוגה)

קומונה ז' בגרעין אנ"ת

אמנות נותנת תרומה-תנועת הצופים

קומונה י' בפנימיית מבואות ים

ש"ש 2010-2011

    

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה