3417, מספר די גדול. אם הייתי מתכוונת לשניות אז זה היה קצת פחות משעה. אם הייתי מתכוונת לימים אז זה היה בערך 9.5 שנים. אם הייתי מתכוונת לכמות שירים על הנגן מוזיקה שלי אז זה היה בערך 16 ג'יגה שבזמן זה משהו כמו 9 ימים של שמיעה רצופה. אז כשמחקר חדש מתפרסם ואומר שבני נוער בארצות הברית שולחים בממוצע 3,417 סמסים בחודש, הדבר הראשון שאני חושבת עליו זה שזה המון. ואז בתור הגאון למתמטיקה שאני לא אני חושבת לעצמי: בחודש יש 30-31 יום (בשביל החישוב ניקח 30 יום) אז זה אומר שנער ממוצע שולח 114 הודעות ביום, ואם נניח שהוא ער בערך משבע בבוקר לשתיים-עשרה בלילה זה אומר 17 שעות של עוררות וזה אומר 6 סמסים לכל שעה שאתה ער בה. ופתאום זה לא נראה לי כל כך הרבה. אני ערה היום משמונה בבוקר, עכשיו 16.30 וכבר שלחתי 77 הודעות (כמובן שהכל היה חינם, וואטסאפ וזה), וזה אומר שאני כבר היום עברתי את המכסה הממוצעת לפי המחקר, זה בלי לספור בכלל את ההודעות בפייסבוק מהיום, ואני לא מהאלה ששולחים יותר מידי סמסים. אז מה זה בעצם אומר עלינו? אם 3417 סמסים זה קטן עלינו?

לדעתי זה רק אומר שהתקדמנו. פעם היו שולחים יונים, אחרי זה היו משחקים עם התריסים ויוצרים קודים, אסור לשכוח שהיו ממציאים שפות וזורקים אבנים על החלון. ואז הגיע השינוי האמיתי, הטלפון! פתאום אנשים התחילו להתקשר אחד לשני ולדבר אחד עם השני כאשר הם בעצם יכולים להיות באיזה מרחק שהם רוצים אחד מהשני. ועברו השנים, דור הטלפון התבגר והגיע דור הסמסים- אנחנו. דור שלם שמקצר כל דבר אפשרי רק בשביל לא לעבור את המכסה של ה-70 תווים, ואיכשהו יצרנו סלנג חדש. אז כולם אומרים שאנחנו דור שלא מתקשר אחד עם השני, אבל בעצם יוצא לי לחשוב שאנחנו דווקא הדור שמתקשר אחד עם השני יותר מכולם. אז מה אם אני לא רואה את זה שאני מדברת איתו פנים מול פנים, זה לא הופך את הקשר שלנו לפחות אמיתי. לנו, לדור הסמסים, הרבה יותר קל למצוא חברים חדשים ולשמור איתם על קשר. לנו, דור הסמסים, הרבה יותר קל להגיד דברים, את כל הדברים האלה שפשוט לא נעים להגיד פנים מול פנים, הטלפון נותן לנו אחלה מקום להתחבא מאחוריו ותאכלס יותר דברים נאמרים ככה. כמה אהבות הוחמצו רק בגלל שלא היה לו את האומץ להגיד שבא לו אותה. לכמה אנשים הפריע משהו בחבר טוב שלהם ופשוט לא היה להם נעים להגיד את זה פנים מול פנים. ויש עוד מליון ואחת דוגמאות. אז למה תקשורת של פנים אל מול פנים טובה יותר? ואם מישהו מתווכח איתכם ואומר לכם שאתם לא מתקשרים עם העולם תגידו לו שהוא לא מבין כי הוא לא מכיר, ואתם כן מכירים. למה מכתב אהבה שווה יותר מסמס לילה טוב מתוק מהחבר המושי-מושלם?

אני לא אומרת שצריך להפסיק לראות אחד את השני אני רק אומרת שאין שום דבר רע בגם להתכתב אחד עם השני, ואולי זה אפילו יותר טוב. כי זה נותן לי את האפשרות לדבר עם מי שבא לי מתי שבא לי. ועכשיו כשגם יש לכולם סמארטפונים והכל גם בחינם אז למה לא לסמס? למה להסתפק ב70 תווים כשאפשר אין סוף? למה